הבנת הקרטה לעיתים כרוכה בהיכרות מעמיקה יותר של התרבות בו צמח הקרטה, ההיסטוריה של המקום בקרטה והמרקם האנושי שממנו הוא בא. מקום זה הוא בשרשרת האיים אוקינאווה שביפן.

תרבותה של אוקינאווה אמנם שונה מעט מהתרבות היפנית אך ההשפעות הן כה רבות עד כדי כך שאפשר לומר שהרקע היפני מספיק קרוב כדי להבין את מקור הקרטה. מה גם שהקרטה מצא את דרכו אל יפן ושם עבר את ההתפתחות והעיצוב העיקרי.

יפן היא תרבות עתיקת יומין אשר ספגה רבות מהתרבות הסינית, אך תמיד שמרה על הייחודיות שלה ושימרה את התוכן ואת המסורת שלה. בנוסף, יפן פיתחה את התרבות המיוחדת שלה, דבקה בה ושימרה ושיפרה אותה במהלך השנים. הבולטת בהן היא תרבות הסמוראים, שעל אף שהיו מיעוט זעום באכלוסיה היפנית, דפוסי ההתנהגות, המנהגים והערכים שלהם חלחלו לכל אזרחי ותושבי האיים היפניים.

הבושידו הוא קוד הערכים האתי של סמוראים. פירוש המילה היא דרך הלוחם האצילי והיא מהווה נתיב לכל סמוראי מתחיל ולאחר מכן לכל אדם בחברה היפנית. הקוד מסתכם בכלליות בשבעה ערכים מרכזיים. חכמה, אומץ, רחמים, נימוס, כנות, כבוד ונאמנות.

הנאמנות היא לאדון, לסנסאי אם תרצו, והיא מעל לכל. מעל לרגש, מעל למשפחה וכמובן, גם מעל לחיים עצמם. האומץ נדרש כדי לקיים את אותה הנאמנות. כבוד הוא אחד הערכים החשובים ביותר, 'הכבוד של האדון שלי הוא הכבוד שלי' ולכן יש להגן עליו בכל מאודי, "החובה כבדה כמו הר והחיים קלים מנוצה". הכנות היא הכנות במעשים והאמונה בהם ולכן קיים ביטול העצמי אל מול המחויבות. הנחישות היא ערך חשוב מכיוון שהיא מדבר על החזקת מעמד, עמידה במצבים קשים, דבקות במשימה ובמטרה, התגברות על קושי או כאב ובוודאי לא להתלונן על כך. השליטה העצמית היא חשובה כי בלעדיה אי אפשר לבצע כל אחד מהערכים הקודמים, מאבדים את הכבוד מהר ובלי השליטה העצמית טקס הספוקו, או החאראקירי, לא היה אפשרי.

הבושידו החל להתפתח ביפן עם לידת המעמד הסמוראי, קצת לפני תקופת המלחמות הפנימיות ביפן, בתקופה שנקראה קאמאקורה (1185-1333). בתחילה הוא לא נקרא כך ולא תמיד היה מוגדר כקוד חוקים אלא כמערכת של כללים מכוונים (guide lines). אך עם הזמן התעצבו החוקים למערכת מסודרת עם ספרות ענפה וסיפורי גיבורים אפיים בנושא שכיוון את הלוחמים כיצד יש לנהוג במקרים שונים.

בתקופת אדו (1603-1868) שכחו המלחמות ביפן לחלוטין ומעמד הסמוראים, למעשה, היה צריך להיות מבוטל. אך בהיותם המעמד העליון מטבע הדברים הפכו הסמוראים לפקידי שלטון וממשל. למרבה ההפתעה, דווקא אז, כאשר תקופת המלחמות תמה, התפתח הקוד הסמוראי לכדי חוקים ולפתע תפס נתח חשוב בחיי הסמוראים ומושא להערצה והעתקה בכלל יפן.

הקרטה החל את התפתחותו כאמנויות לחימה שונות שאוחדו כבר בתקופת אדו. האמנויות הללו פותחו על ידי בני המעמדות העליונים אשר למדו גם את האמנויות המסורתיות של הבושידו ושילבו עם הפיתוחים המקומיים של בני המעמדות הנמוכים שנאלצו להגן על עצמם ללא חרבות או כלי נשק מסורתיים. השילוב בין אמנויות הלחימה בכלים חקלאיים ובידיים חשופות לבין אמנויות הבושידו למיניהן יצר בסופו של דבר את מה שאנו מכנים היום קרטה.

עקב כך ערכי הבושידו שחלחלו עם הזמן לקרטה גרמו לדמיון רב בין הערכים המקוריים של הבושידו לערכי הקרטה. את החיבור חתם מאסטר פונאקושי גיצ'ין (Funakoshi Gichin; 1868-1957), מי שנחשב אבי הקרטה המודרני, בכך שכתב את הקוד של הקרטה מורכב למעשה משני סטים של קודים האחד קצר ותמציתי בן 5 חוקים, בעוד השני, הנגזר מהראשון והוא רוח לאורח חיים, בן 20 חוקים. הסט הראשון נקרא דוג'ו-קון או בתרגום חופשי "חוקי הדוג'ו" אשר מחייבות כל חניך בקרטה בתוך הדוג'ו ומאוחר יותר יקרינו על חיי היומיום שלו. הסט השני נקרא ני-ג'ו-קון כלומר "עשרים החוקים" והוא מהווה סט של ערכים ייחודים לחיי היומיום.

בדוג'ו-קון, כמו גם בני-ג'ו-קון, מאוד בולט השימוש במושגים מתוך ערכי הסמוראים כגון: "מקוטו" (makoto) – כנות, או "סיישין" (seishin) – נחישות, "יו" (yu) – אומץ וכדומה. כך שאפשר לראות את ההשפעה הברורה של הבושידו על הקרטה אפילו ברמת הקווים המנחים של שתי האמנויות.

כמובן היום קיימת הציפייה מרבים מהחניכים המתקדמים של אמנויות הלחימה להתנהג בצורה אצילית, אבירית או בעצם סמוראית בכך שעליהם להתנהג בצורה מנומסת, מאופקת ולשמש כדמויות מודל לחיקוי לילדים ולמבוגרים בכל מקום בו הם נמצאים.