במאמר זה יוצג המושג "שושין ני קארו" שפירושו לחזור לבסיס או ליתר דיוק לחזור לאופן המחשבה ההתחלתי כלומר לנקודת המוצא. מושג זה מוכר ביפן בתחומים מסורתיים רבים, בעיקר אמנויות הדרך. כגון, צ'אדו (דרך התה), שודו (דרך המכחול) ואמנויות הלחימה היפניות כמו הקנדו (דרך החרב), הקרטה-דו (דרך היד הריקה) ועוד.

הבנת המושג כרוכה בהבנת הרקע התרבותי היסטורי בו התפתחו ופרחו אומנויות מיוחדות אלו.

ביפן היו אלו הסמוראים, שבמשך מאות שנים ביפן היוו את המעמד העליון, השולט וקובע הטון ביפן, שאחראים על התפתחות אומנויות הלחימה. מקור השם סמוראי הוא מהמילה סמוראו , כלומר "לשרת".

מעמד הסמוראי החל בסוף תקופת היאן (974-1185) כאשר בעלי אחוזות היו זקוקים ללוחמים שיגנו על אדמותיהם ונחלותיהם. לכן גוייסו בני מעמדות שונים לתפקיד הלוחמים. עם הזמן המעמד הלך והתחזק עד כדי כך שהסמוראים נטלו את שלטון מן הקיסר והחלו לנהל את המדינה באמצעות שליט צבאי עליון אשר נקרא שוגון. כדי לשמר את הסדר הצבאי פותח קוד התנהגות  שעל פיו נהגו בכל עת.

הקוד נקרא בתחילה:  קיובה-נו-מיצ'י (דרך הקשת והסוס), אך עד מהרה בעזרת סיפורי אגדות על לוחמים היסטוריים הפך להיות אותו קוד המוכר לנו כבושידו (דרך הלוחם האצילי). הסמוראים אימצו את הקונפוציוניזם כדרך חיים ושילבו אותה עם תורת הזן בודהיזם.

בתקופת אדו (1603-1868) הסתיימו כל המלחמות ביפן ומעמד הסמוראי הפך להיות אצולה סגורה ופקידותית שיותר לא הצטרפו אליה ממעמדות אחרים. בגלל הויתור על הלוחמה הייתה חשיבות לשמר את קוד הבושידו דרך אמנויות דרך שונות. עם ביטול המעמדות בתקופה התעשייתית ובמהפכה התעשייתית של הקיסר מייג'י (1868-1912) אמנויות הדרך הפכו להיות נחלת הכלל.

המושג "שושין ני קארו" זר למערביים ואף לעיתים לעיניים יפניות מודרניות. כדי להבין את המושג צריך לחדור מעט לרזי השפה היפנית ואולי אז יהיה לנו קצת יותר ברור. הפירוש הפשוט של המילים היפניות הן לחזור למחשבה ההתחלתית, כלומר לחזור לנקודת ההתחלה. השימוש במילה "קָאֵרוּ" שפירושה הוא לחזור הביתה, כבר מרמזת על שיבה למקום מיוחד כמו החזרה למקור. במכוון אין שימוש בפועל "מוֹדוֹרוּ" , שפירושו פשוט לחזור לאותו מקום.  הכוונה היא לחזרה למקום בעל חשיבות.

המונח  "שושין" משתמש במילה "שִין"- נפש/מחשבה ובמילה "שו" – ראשוני/בסיסי כמו הדרגה השחורה הראשונה באמנויות לחימה "שוֹדָאן" החיבור ביניהם יוצר את המשמעות העמוקה. אבל מהי אותה משמעות עמוקה?

ה"זן בודהיזם" – כאמור השפיע על רוח הלוחם ביפן – מדובר על ה"קו קוׂרו" (נפש/מחשבה) כדבר המוביל את הגוף. הפירוש הבסיסי של המילה קוקורו הוא "לב", אך מאחורי המילה מסתתרת משמעות עמוקה יותר. הקוקורו הוא מקור התחושה, המחשבה , ההבנה, התובנה והתבונה. כאשר הקוקורו שליו כך גם האדם, אך כאשר הקוקורו נסער – האדם מפוזר.

על פי הזן בודהיזם "למד מהמורה שלך כל מה שאתה יכול ואז שכח הכל ופשוט תעשה!" אבל איך זה נעשה? המורה הוא הכל בתרבות היפנית, עושים כל דבר שהוא אומר והנאמנות אליו היא מוחלטת. הלמידה נעשית בהתחלה תוך כדי העתקה מן המורה "תשתוק ורק תבצע" (מאסטר אוקאזאקי – מאמן הקרטה הבכיר בעולם), דרך ההעתקה מתחילים להבין תהליכים, אחר כך מתחילים ללמוד לעומק גם דרך שאלות וחקירה ולבסוף, אחרי הרבה שנים פשוט שוכחים את מה שהראש למד ונותנים לגוף לבצע.

השימוש במושג מנסה לרמוז לנו לחזור למקורות, לחשוב כמו מתחילים. לחזור לתקופה בה היינו בעלי חגורה הלבנה ולא ידענו דבר וחצי דבר על קרטה. לחזור למקום שנקרא "גֵנְטֵּן" (Genten), נקודת ההתחלה, המקום בו היינו לדף חלק, שלא היינו כבר עמוסי תוכן –  כל מה שנלמד יהיה כמו חדש.

השאיפה היא לרוקן את המחשבה "קו קו רו". להפוך לריק או להיעשות חלול כמו השמיים ולא סתם לרוקן את המחשבה אלא להפוך אותה לצלולה וחלולה כמו הרקיע ורק כך אפשר להיפתח וללמוד עוד.

הידע שלנו הוא כמו מים הממלאים כוס שזהו מוחנו, הפעולה הנדרשת מאיתנו היא לרוקן את הכוס של הידע שלנו, כדי שתהיה ריקה ונטולת השפעות. המצב הזה נקרא מוּשִין (Mushin) או ללא מחשבה, ריקנות מוחלטת. הדרך להגיע לזה כלל לא פשוטה.  אין זה אומר לבטל את עצמך מול האחר אלא לעמוד פשוט, ללא ניסיון להתבלט או להיות מיוחד, לא להיכנע לדחפים של האינדיווידואליות ולבטל את האגו.

בשנות ה- 30 מסטר פונאקושי, מייסד השוטוקאן קראטה, החליף את אופן הכיתוב של הקראטה. מ"ידי טאנג" (שושלת סינית שהייתה בעלת השפעה חזקה ביפן) ל-"יד ריקה". זאת בהשפעת אותה תפיסה של הזן בודהיזם שהלוחם צריך לשאוף להביא את מוחו למצב של ריקנות מוחלטת המאפשרת קליטה נכונה ובהירה של המציאות.

אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם "שושין ני קארו" כבר תהיו יותר חכמים – או פחות חכמים, זה תלוי בכם…